צֹפֶן חָדָש בְעֲבַרך

פיטר האמיל הוא אוקיינוס עמוק מאד, או גלקסיה עצומת מימדים, או שניהם והרבה יותר.
מזה 40 שנים, מאז 1968, האמיל הוציא יותר מ-50 אלבומים הכוללים אלבומי סולו, אלבומים של Van Der Graaf Generator (שם האמיל כתב והלחין כמעט את כל החומר) אלבומי הופעה, ועוד פרוייקטים צדדיים וניסיוניים. בכולם  החותמת של האמיל היא בלעדית.הוא המפיק, המלחין וכותב המילים. והמילים הם חלק חשוב בהבנת האיש.
האמיל שואב את השפעתו מהעבר האנושי, ההיסטוריה של אנגליה, מיתולוגיה, ספרות, עולם מתפורר וכמובן האישי והרגשי, וכולם משולבים בדחיסות-צעקה-הרמוניה בלתי אפשריים לעיתים. חלק מהאלבומים הם יצירות מופת של שפה וצליל משולבים בצורה גאונית ומרשימה. האמיל מייצר עולם פרטי שמגיע למעטים להם הסבלנות לקבל. שיאו של האמיל היה בשנים 1968-1984, בעוצמה ובהספק בלתי רגילים האמיל ניפק אלבומים מדהימים, טוטליים, מורכבים וגאוניים כבר אמרתי.
באופן טבעי רוב הרשימה כאן מורכבת מאלבומים משנים אלה. הרשימה אישית ואני מניח שאחרים המכירים את האמיל היו בוחרים אולי אלבומים אחרים.
מ-1985 עד היום, האמיל ממשיך באדיקות דתית להוציא אלבומים כמעט מדי שנה. אלבומים טובים, חלקם אף מצוינים, אולם חסרים ברובם את אותו חסד וערך מוסף שהיה לפני שנה זו (למרות שכמעט בכל אלבום יימצאו הקטעים המצליחים להתרומם מעל).
כתמלילן, האמיל נשאר משורר נדיר המשלב מילה, משפט, ומשמעות באופן מיוחד מאד.
“Heart Attack Music”- הייתה כותרת לראיון שנערך עם האמיל זמן מה אחרי התקף הלב שעבר לפני מספר שנים והיא אולי מתמצתת חלק מסוים בהגדרה של האמנות של האיש.

10 אלבומים שצריך :

	The Aerosol Grey Machine – Van Der Graaf Generaor. 1968
	כאן הכל החל. האלבום הראשון של VDGG יצא כשהאמיל היה בן 20. איטי, משונה, לא אחיד, מלא קסם, רצינות והומור יחד. הלהקה שאף פעם לא היה לה בסיסט (תפקיד אותו מילא הקלידן) כאן באלבום היחיד שלא האמיל הפיק , ומכיל הקלטות ראשונות של ההרכב המלאות במוזרות וכשף, יחד עם הקול הצעיר והבתולי של האמיל. יהלומים מכאן : 'Into a Game', 'Running Back'.

Fool's Mate – Peter Hammill. 1971

אלבום ה"סולו" הראשון על שמו של האמיל. המרכאות מופיעות משום שזה היה בעצם תקליט של VDGG, אך הכישלון המסחרי של האלבומים הראשונים גרם לשינוי השם, למרות שכאמור VDGG זה האמיל עם להקה. כך או כך, זוהי אסופה יפהפיה ושונה ממה שהאמיל עשה לפניו או יעשה אחריו. אוסף שירים קצרים יחסית שהאמיל כתב בהיותו נער. נקי, תמים, מחפש ואפילו אופטימיות מתוקה שורה על חלק מהקטעים. דבר נוסף הוא העושר הכלי והעיבוד ברוב הקטעים, כשמספר גדול של נגנים לקח בו חלק (רוברט פריפ, למשל). קטעים בולטים – 'Vision' הקלאסי, 'Viking', 'Solitude' ו-'I Once Wrote Some Poems' שהוא הקטע הסוגר ומהווה מין יציאה למשהו אחר שמתבטא באלבום הבא.

The Silent Corner and the Empty Stage – Peter Hammill. 1973

אחד הגדולים! זועם ועוצמתי, האמיל מחבר בין גלקסיות לתחום אישי ויוצר אלבום דחוס, מטריד, על אדם שלא מוצא שקט בעולמו (“I Cant live under water…”) . התקליט מכיל שבעה קטעים המסודרים במין אריגה של קטע זועם-קטע שקט. הקטע הפותח 'Modern' הוא אחד מהשיאים ההאמיליים בכלל כמו גם הקטע הסוגר והארוך 'A Louse is not a home' המהווה מסע נשמתי בתוך אדם הכלוא בתוך "ביתו" , ומזכיר מעט בטקסט את 'חזיונות של שומר מגדלור' של VDGG.

	In Camera – Peter Hammill. 1974
	המשך לתקליט הקודם. הוא נפתח ב-Fade In איטי וחולמני שלאחד הקטעים השקטים והיפים יותר של האמיל ומכיל את המשפט האלמותי “Time and distance make our love secure”. האמיל מלהטט במילותיו בתוך מוזיקה קאמרית, דיאבולית וניסיונית בתקליט שהוא משיאיו של האמיל ולטעמי גם של מוסיקת רוק בכלל. ביקורת מפורטת ומצוינת בשרת העיוור.

The Quiet Zone, The Pleasure Dome – Van Der Graaf. 1977

אלבום האולפן האחרון של VDG (כאן ה "Generator" ירד עקב שינויי הרכב בלהקה), שונה מכל מה שההרכב עשה לפניו בצורה בולטת. אין כאן סאגות ארוכות ואפלות, אלא קטעים קצרים, קלילים משהו עם הפקה מדויקת כשגם חלק מהנגנים משתתף. האמיל ייצר כאן לחנים מורכבים וקסומים שמתאימים גם לפורמט של "שיר" בהגדרה. הכובד מפנה עצמו לקטעים לא אישיים הנותנים דגש לכלים (כינור חשמלי), ומכיל כמה פנינים של ההרכב כמו 'Lizard Play' ו-'Yellow Fever/Cat's Eye'.

The Future Now – Peter Hammill. 1978

האלבום הזה נוצר חדשים ספורים לפני התפרקות VDGG ושורה עליו רוח מהורהרת, מופנמת וקודרת. הוא גם הראשון ב "טרילוגיה השחורה" הכוללת את "PH7" ו- "A Black Box" . עיקר העיסוק כאן הוא בנושאים חברתיים ולא רק מההיבט האישי. ההקלטה ביתית (8 ערוצים) האמיל מנגן כמעט בכל הכלים, כולל מכונת תופים וסינטי פרימיטיבי. אלבום זה הוא גם הראשון בו האמיל חוצה מתחום ה "רוק המתקדם" ל "רוק האלטרנטיבי" (מה שזה לא אומר). חלק מהקטעים הם ניסיון טהור של מלל צליל ורעשים במיוחד בקטעים הסוגרים את האלבום. דחוס, טעון ונדיר.

PH7 – Peter Hammill. 1979

למרות השם, זהו אלבום הסולו השמיני של האמיל והכותרת היא משחק מילים מטעה וחומצי. האלבום השני ב-"טרילוגיה השחורה" הוא אוסף קטעים לא אחיד רב עוצמה הנע מבלדות שקטות ו"פשוטות" להמנוני זעם ואפלולית.האלבום הוא המשך טבעי ל – "The Future Now", אך הצליל שלו הרבה יותר פתוח, גם בגלל העובדה שהאמיל עבר מבית פרטי לאולפן הקלטות. הקטעים השקטים יכולים להישמע אפילו כשירי פופ רגועים ונינוחים (טוב, אני מגזים). צמד הקטעים הסוגרים את התקליט 'Mr. X' ו-'Faculty X' הם משיאי היצירה ההאמילית לדורותיה – השלוב בין הנושא הדרמטי (האיש האחרון בעולם) הלחן והעיבוד הצפופים, וכמובן ההגשה ההאמילית המבעבעת. דווקא חוסר האחידות והמעברים החדים שבו ממקמים אותו כאחד היפים והמיצגים.

Loops and Reels – Peter Hammill. 1983

במקור האלבום יצא ב-1983 בקלטת בלבד, וב-1993 הוא יצא בדיסק. האסופה שכאן היא אבן דרך חשובה בהבנת האמיל – המנסה, המחפש, הלא מחויב לשום פורמט (זה תמיד כך, אבל כאן יותר), הנמצא בביתו, עם כלים ומכונות מוזרות ומיושנות, משחק בקלידים אפלוליים, כלי פריטה קדום (קורה), ולופים של גיטרה. זהו אחד הדיסקים הבאמת מדכאים שלו (וכאן המילה "באמת" כי את רוב החמר של האמיל אני לא מוצא "מדכא" כלל) והפחות נגישים. רובו אינסטרומנטלי והאווירה מינורית מתוחה וטורדנית מופרעת ומתפרעת לעיתים, כשמין ערפל סמיך שורה על הכל. דיסקים דומים מבחינת הקונספט אך שונים במהות : "Sonix" מ-1996 ו-"Unsug" מ-2001.

Union Chapel Concert – Peter Hammill & Guy Evans. 1997

אלבום כפול שהוא חצי בוטלג רשמי ומכיל הופעת דואו של האמיל עם המתופף של VDGG – גאי אוונס, יחד עם נגנים אורחים, בכנסיה באנגליה (בשלב מסוים היה בעצם מין אחוד של VDGG על הבמה). גם דיסק ההופעה הזה מקפל בתוכו אלמנטים חוזרים אצל האמיל – אלתור מוחלט, אלתור חלקי, ביצועים משונים לקטעים של VDGG, ביצועים משונים יותר לקטעי סולו של האמיל וגם יציאות לקטעים קלאסיים ופולק מסורתי. לא משויף, חפשי, מחויב רק לאותו כוח מפעיל מעליו – האמיל ואוונס יוצרים אלבום טרשי ומוזר שיחד עם ההיס וההד בהקלטה לא מאפשרים נגישות יתרה. לא למי שלא אמון על האיש ודרכו.

Clutch – Peter Hammill. 2002

האמיל מוציא כמעט כל שנה אלבום, להרבה מהם יש שמות אזוטריים שממש צריך מילון כדי לפענח – "Veracious" או "Incoherence". מתוך השנים האחרונות בחרתי להבליט את המצוין הזה שהאמיל בחר לנגן בו בגיטרה אקוסטית בלבד, עם תוספות קלות של כינור וכלי נשיפה "קלים". הלחנים שכאן יוצרים קשר ישיר עם האמיל של שנות ה-70 לא מהבחינה הנוסטלגית אלא בכוח ובאחידות של הקטעים. בפורמט האקוסטי, האמיל לא התכוון כלל לעשות תקליט "פולק", אלא פשוט מוזיקה. וכמו שהוא כותב על העטיפה : “The Palette is limited, but the canvas is broad”.

עוד…

VDGG – Pawn Hearts, 1971. – ביקורת בשרת העיוור.
Peter Hammill – Over, 1976. – הידוע של האמיל. למתחילים אולי.
Peter Hammill – A Black Box, 1980. – השלישי והמצוין ב "טרילוגיה השחורה".
Peter Hammill – Patience, 1983. – רגע לפני שינוי הפאזה.הופיע בארץ עם קטעים מהאלבום לפני צאתו.
Peter Hammill – What, Now?, 2001 – עוד אחד מהמצוינים מהשנים האחרונות.

תגים: Peter hammill

This entry was posted on 13 באוגוסט 2008 at 0:51 and is filed under עשרה שצריך. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.